קנרס תרבותי (ארטישוק) Cynara scolymus

השפעה ידועה בספרות המקצועית

טיפול בכבד, הפחתת כולסטרול

מחקרים ושימושים מקובלים עיקריים

בעשורים האחרונים נערכו מחקרים רבים על אודות פעילותו של הארטישוק, ובמיוחד על השפעתו על הכבד.

המרכיבים הפעילים המשמעותיים ביותר בצמח הם נגזרות של dicaffeoylquinic acids – ולא רק סינרין- שכשלעצמו מייצג היטב נגזרות אלו. מרבית המחקרים נעשו באמצעות מתן סינרין מבודד וחלקם על-ידי מיצויים תקניים של הצמח.

פעילות היפוליפידמית נמצאה לסינרין, וזאת כמעכב ביוסינתיזה של כולסטרול בכבד, וכן כממריץ הפרשתו עם מלחי המרה.(1) גם לוטאולין נמצא כבעל תפקיד מפתח בתהליך. סקירה של נתונים קליניים מהשנים 1936 עד 1994 שהופיעה בעיתון המקצועי (Phytomed(2 מצביעה על כך שמיצויי ארטישוק מפחיתים רמות כולסטרול ו\או טריגליצרידים ברמות הנעות בין: 5% ל- 45%. יצוין, כי ישנן גם עבודות בהן לא הודגמה השפעת סינרין על רמות השומנים בדם.(3)

העבודות הקליניות מדגישות חשיבות שימוש במינון גבוה, המקביל של 9-4 גרם עלים יבשים ליום, לצורך הפחתת שומני הדם, לעומת מינונים של 4-1.5 גרם ליום הנדרשות עבור ההתוויות השונות האחרות של הצמח.

עבודות בתנאי מעבדה (in vitro) עם תאי כבד מסוג הפטוציטים הדגימו כי למיצוי השלם של עלי הארטישוק, לסינרין, לחומצה קפאית, וכן גם לחומצה כלורוגנית יש פעילות מגנה על הכבד, וזאת הודות לתכונתם נוגדת החמצון. כנגד חלק מהרעלנים שנבדקו הייתה לחומרים אלה פעילות הגנתית טובה אף מזו של גדילן מצוי.(4-6)

עבודות שנעשו על-ידי ד"ר תדמור ושות'(7) מצביעות על קיום קשר ישיר בין מספר הקבוצות ההידרוקסיליות שבמרכיבים הפוליפנוליים של הצמח (בודדו 7 מרכיבים) לבין פעילותו נוגדת החמצון של הצמח. עיקר הפעילות נוגדת החמצון נמצאה בעלים.

מיצוי מימי של עלי הצמח עודד רגנרציה ושיקום של תאי כבד בעכברים. במחקר עוקב נקבע שהעלים יעילים יותר מהשורש בהשפעתם על הכבד.(8)

ניסוי קליני אקראי בתנאי סמיון כפול שנערך בגרמניה (2003) על 244 בני אדם הראה כי תמצית של הצמח שניתנה במינון של 640 מ"ג, 3 פעמים ביום הייתה יעילה יותר מפלסבו באופן משמעותי בטיפול בחולים בקשיי עיכול (Dyspepsia). התמצית גרמה להפחתה בסימפטומים ושיפור איכות החיים של המטופלים, כפי שנקבע על פי מספר מדדים שונים.(9)

1. Preziosi P, Loscalzo B. 1958.

2. Kraft K. 1997.

3. Heckers H. et al. 1977.

4. Kiso et al. 1983. 

5. Camarasa J. et al. 1987. 

6. Gebhardt R. 1995.

7. ביטאון עיל"ם 4, 2005

8. Maros T. et al. 1966-7.

9. Aliment Pharmacol Ther. 2003 Dec;18(11-12):1099-105.